עיניה רשפו אש כשהיא אמרה בכעס (בפעם החמישית) "פשוט לא אכפת לך ממני!"
"זה לא נכון" אמרתי, "זה .."
היא קטעה אותי "מה לא נכון, זה הרגש שלי עכשיו ואתה לא יכול להתווכח עם מה שאני מרגישה! בכל הסדנאות מלמדים את זה!" הרגשתי שהיא נוזפת בי (וגם חשבתי שהיא לא הבינה את כל הסדנאות שהיא הלכה אליהן) ובאותו זמן אמרתי "אני מבין שזה מה שאת מרגישה, אני .."
"אתה איחרת בחצי שעה ונתת לי לחכות כאילו שאני סתם איזו אחת! מה אתה רוצה שאני ארגיש? ברור שאני לא חשובה לך ושלא אכפת לך ממני בכלל אז אני כועסת כן וזו טעות כי אני לא צריכה לכעוס עלייך אני צריכה להבין שאתה פשוט.. לא אכפת לך ממני!!"
"באמת איחרתי והתנצלתי על זה. על העובדות האלו אנחנו מסכימים. זה האירוע…"
"נו .. בדיוק"
"אבל בין העובדות לבין הכעס שלך יש עוד משהו" "מה? אני לא מבינה אותך" אני איחרתי ואת מפרשת את זה כאילו שזה כי לא אכפת לי ממך אבל יכולות להיות עוד פרשנויות. אם היינו בתחילת הקשר שלנו והייתי מאחר אולי אז היית חושבת שבטח היו פקקים, או שאני לא מאורגן אבל לא היית חושבת שלא אכפת לי ממך, נכון? "נכון.. אבל..."
"אז אם עכשיו את מפרשת אחרת את אותה סיטואציה אני יכול לחשוב שזה כי את תמיד מוציאה אותי הכי גרוע או שאני יכול לחשוב שאת כבר לא רוצה להיות איתי ורק מחפשת תירוץ או שאני יכול לחשוב שאולי את מרגישה שאני כבר לא מחזר אחרייך.."
היא קטעה אותי ואמרה בקול שבור "אתה באמת כבר לא מחזר אחרי!"
חיבקתי אותה, עבר קצת זמן.
"את אומרת שלא אכפת לי ממך אבל זה פרשנות - ואני יודע שהיא נראית לך כרגע הכי אמיתית שיש - אבל זו פרשנות למה שהיה וזו פרשנות שאני לא מסכים איתה. העניין הוא, שהפרשנות הזו נמצאת בין האירוע -מה שהיה - ובין הרגש. אנחנו קופצים לפירושים תוך חלקיקי שנייה ובטוחים בהם לגמרי ואפילו לא שמים לב שהיה שם פירוש - זה ניראה לנו כאילו היה אירוע ומיד אח"כ היה הרגש ואז כשיש רגש אז כמובן שיש תגובה". זה סיפור שהמצאתי כדי להדגים את מודל אפר"ת: ארוע פרשנות רגש תגובה.
ההבנה שיש פרשנות בין האירוע לרגש נותנת לי את האחריות.
אני כבר לא נשרך אחרי הפירוש הראשון שהמוח שלי מקפיץ לי. במקום להיגרר, אני עושה מאמץ ומחפש פירושים אחרים. הבעייה: זה כרוך במאמץ מנטלי וזה כבר משהו שבני אדם ממש לא אוהבים לעשות. מבחינה פסיכולוגית, יש לנו 2 מערכות: אחת מהירה ואינטואיטיבית ועובדת ללא מאמץ והשנייה איטית, כרוכה במאמץ ורציונלית. כמובן שאנחנו נוטים להשתמש בראשונה, חסרת המאמץ. על ההכרה בטבע האנושי המאוד לא אידאלי הזה ניתן פרס נובל לדניאל כהנמן.
אנחנו רוצים להיות בשליטה על החיים שלנו אבל ברגע האמת אנחנו נכנעים לפירוש הראשון שעולה והרבה פעמים זה לא פירוש שמיטיב איתנו.
נחזור לאפר"ת. אז יש אירוע עובדתי ואז יש פרשנות. הפרשנות יכולה להיות אינטואיטיבית או תחת בקרה רציונלית. הרגש הוא תוצאה של הפרשנות והתגובה היא תוצאה של הרגש.
אירוע זה לא רק ביחסים זוגיים. יכול להיות שאומרים לי להציג תו ירוק (פרשנות אחת: דיקטטורה, פרשנות שנייה: לממשלה אין ברירה, פרשנות שלישית: זה מצב שאפאחד אחד לא מבין ומנסים לנחש), האירוע יכול להיות שחברים עשו אירוע ולא הזמינו אותי (פרשנות אחת: לא אוהבים אותי, פרשנות שנייה: כולם היו בטוחים שאני בטוח כבר הוזמנתי כי אני כזה פופולרי, פרשנות שלישית: הייתה פשלה בלי כוונה).
כמו תקשורת מקרבת למשל, גם מודל אפר"ת הוא כלי. הוא יכול לשמש לדברים מועילים ויכול לשמש להרוס. אני קורא לזה abuse של המודל. הרעיון של המודל הוא לראות את המציאות. לא ליפות את המציאות ולא לכער אותה. כלומר המודל לא נועד להביא אותי לפרש כל אירוע בצורה חיובית שאומרת שהכל היה בסדר וזה רק הפרשנות שלי. מודל אפר"ת לא נועד כדי להפוך מישהו להיות סמרטוט ולא כדי להיות בריון.
לדוגמה: יכול להיות שהסיבה שאיחרתי לפגישה הייתה שבאמת לא היה אכפת לי לאחר - במקום לצאת בזמן העדפתי לראות פרק בסדרה שנטפליקס הציעו לי ושהשם שלה נראה מושך. לא התקשרתי להגיד שאני מאחר כי חשבתי שלא יקרה שום אסון אם היא תחכה לי חצי שעה ואני אפילו לא מצטער על זה. יכול להיות שככה אני תמיד. במקרה כזה אם היא תבחר בפירוש כמו 'היו פקקים וגם אני מאחרת לפעמים' היא לא רואה את המציאות, היא הופכת לסמרטוט וזו לא המטרה. יותר מזה, אולי היא לא מכירה את המודל ואני אסביר לה עליו כדי שהיא תפרש אותי בצורה שטובה לי. כל אלו הם abuse למודל. לכל דבר טוב אפשר לעשות abuse לכן זה לא פשוט.
חשוב שיהיו גבולות, חשוב לראות את המציאות לא יפה יותר ולא מכוערת יותר ממה שהיא.
אז איך נדע מתי הפרשנות שלנו מתאימה למציאות ומתי היא מייפה או מכערת את המציאות?
כאמור זה לא קל וכאן הזמן להציג את "טעות הייחוס הבסיסית" מושג מפסיכולוגיה שיכולה לעזור בזה לפעמים. קבלו אותה.
טעות הייחוס הבסיסית זה מונח בפסיכולוגיה שמדבר על הטעות הכי נפוצה של בני אדם: כשמישהו אחר עושה משהו אני מייחס את מה שהוא עשה לאופי שלו ואילו כשאני עושה משהו זה בגלל הנסיבות. אפילו אם עשיתי אפילו את אותו דבר בדיוק. במקרים האלו טעות הייחוס הבסיסית גורמת לנו לפרש את המציאות בצורה מכוערת או יפה מידי. אסביר:
נגיד שאני לא נותן לנהג אחר להשתלב בנתיב שלי. לדעתי זה כי אני ממש ממהר ואני לא יכול לתת לכולם להשתלב לפני. כלומר, זה לא אומר כלום עלי. כשמדובר בהתנהגות שלי אני מפרש אותה כתוצאה של נסיבות. אבל אם מישהו אחר לא היה נותן לי להשתלב במסלול הייתי חושב שהוא עושה את זה כי הוא גס רוח, ביריון ולא נעים. כלומר הייתי מפרש שההתנהגות שלו נובעת מהאופי שלו ולא בגלל נסיבות. אם הייתי עומד בצד הייתי מייחס לשני הנהגים מניעים שקשורים לאישיות שלהם: האחד חצוף ונדחף וחושב שהכל מגיע לו והשני הולך עם הראש בקיר, לא נחמד, רגזן ואיש לא נעים.. אם אני מאחר לחברה שלי אז מבחינתי זה כי היו פקקים וכי הייתי שקוע בעבודה ולא שמתי לב שהזמן עובר והייתי חייב להספיק לסיים משהו וגם כי ברגע האחרון נזכרתי שחניתי ממש רחוק ו.. (כלומר הכל זה נסיבות ולא דברים שקשורים לאישיות המלבבת שלי). אבל אם היא הייתה מאחרת לי אז הייתי מפרש את זה עם דברים על האישיות שלה: היא לא מאורגנת, אי אפשר לסמוך עליה, היא לא אחראית לא אכפת לה ממני, וכו..
גם בדברים חיוביים זה ככה: אם הבוס נותן לי העלאה זה כי הוא מחבב אותי, הוא אחלה בן אדם, הוא נדיב ואם אני נותן בונוס לעובד שלי זה כי הייתי במצב רוח טוב, אני רוצה שהוא ימשיך להתאמץ ומגיע לו (לא כי אני נדיב ולא כי אני טוב לב).
ההכרות עם טעות הייחוס הבסיסית יכולה לעזור בפרשנויות שאני נותן להתנהגויות של אחרים וגם להכרות טובה יותר עם עצמי.
מעבר לטעות הייחוס הבסיסית לכל אחד יש את הדפוסים שלו, את הנטייה שלו לראות דברים בדרך מסוימת והפירוש תמיד נראה הכי נכון אבל זה רק פירוש.. זו לא דרך להימנע מרגשות לא נעימים! רגשות כמו כעס, פחד וגועל חשובים לנו. לפעמים המציאות מעצבנת, מתסכלת, מכעיסה או מפחידה. אלא שלפעמים אנחנו הופכים להיות עבדים של דפוס של פירוש מסוג מסויים שלא משרת אותנו ושלא מתאים למציאות. הרעיון הוא לבחון את המציאות להסברים נוספים כך שלא נהיה מקובעים בסוג מסוים של פרשנות. כך הרגש שיתעורר יהיה יותר מותאם למציאות ולכן יותר תומך בנו. לא משנה אם הוא רגש נעים או לא נעים (אני מתנגד לחלוקה לרגשות טובים ולא טובים: כל הרגשות טובים! אי אפשר לחוות רק חצי מספקטרום הרגשות). אחרי שמתעורר הרגש, הוא מוליך לתגובה ההתנהגותית שקשה יותר לבלום או לשנות.
אולי זה ניראה שמה שאני כותב פה נכון בד"כ אבל לא למקרה הספציפי וזו שוב אותה טעות.. אותן אשליות שהמוח מוכר לי כדי שאמשיך להיסחף אחריו.
בבודהיזם קוראים לטעויות האלו דילוזיות ומלמדים שהן מקור לסבל האנושי כי הן מונעות מאיתנו לראות את הטבע האמיתי של העולם. עשרות שנים של תרגול במקרה הטוב והרבה גלגולי חיים במקרה הפחות טוב אבל שהרבה יותר נפוץ (לפי האמונה הבודהיסטית) נחוצים כדי להתגבר עליהן כליל.
אז כן זה קשה.. הטבע שלנו הוא לקפוץ למסקנות. אבל הטבע שלנו הוא עוד הרבה דברים שאנחנו בני האדם כבר לא עושים כי רצינו להתפתח ולצאת מהמערות. זה דורש מאמץ והתמדה אבל זה מחזיר את הכוח אלינו.
אני מצרף לינק להרצאה מצויינת של ד"ר ליסה-בארט על הדברים האלו בדיוק.
הרשמו פה בתחתית הדף כדי לקבל עידכונים על פוסטים נוספים.
הרשמו לקורס במדעי המוח של המיניות: "מין מוח שכזה"
בדף הבית: www.brainsexuality.com
כדי להשאיר לי הודעה היכנסו לדף "יצירת קשר" .
