אשאר איתך

"כשאתה עייף עד מוות

לא נרדם בחשכה

בשעה שסיוטיך

מרדפים חלומותיך

אשאר איתך

על ידך אני נודדת

בין שנתך ליקיצתך

המילים שלי שבירות הן

וכפות ידי קטנות הן

אך הן לצידך." מתוך "אדבר איתך" מילים: רחל שפירא. בתודה לעידן גרין על ההפנייה לשיר.

נושא הפוסט הפעם הוא תמיכה בשעת קושי והחשיבות הקריטית של זה ביחסים זוגיים או במילים מקצועיות "תיאוריית ההתקשרות" (Attachment theory). תיאוריית ההתקשרות היא נושא מרכזי בפסיכולוגיה שחלקו גם מוסבר ביולוגית, יש לו השלכות רבות וכדאי להבין אותו כדי להבין את ההתנהגות שלנו ושל הסובבים אותנו.

השיר מדגים איך בזמן מצוקה בת הזוג תומכת (בנוכחות ובמגע) בבן-זוג שלה.

זו יכולת מרכזית לזוגיות: קשר ארוך טווח בבני אדם מבוסס על תמיכה רגשית במי שזקוק לנו, Caregiving, מצד אחד ועל יצירת דמויות תמיכה שאנחנו מאמינים שהן יעזרו לנו בשעת מצוקה , Attachment figures, מצד שני. אלו הן תכונות שאנחנו נולדים איתן ואפשר לראות שכבר פעוטות תומכים זה בזה (Caregiving) כשאחד מהם בוכה וזקוק לעזרה (Attachment). מבחינת המוח ניראה שמדובר בשני ביטויים של אותה מערכת עליה אכתוב בהמשך הפוסט וביחד הן נקראות מערכת ההתקשרות. מערכת ההתקשרות כשמה כן היא - היא יוצרת קשר בין אישי. בהמשך הפוסט אתמקד בה אבל יש לזכור שהא עובדת יחד עם מערכות נוספות במוח: מערכת המוטיבציה, מערכת ההנאה ובגיל ההתבגרות מבשילה ומצטרפת מערכת ספציפית לקשר רומנטי מערכת התשוקה (על מערכת התשוקה כתבתי פה ופה). מערכת ההתקשרות והאכפתיות/הטיפול

כשהתינוק רעב, הוא במצוקה, הוא לא יכול לעזור לעצמו - הפטמה מזינה אותו ומרגיעה אותו. הוא לומד לקשר בין חיפוש הפטמה - ואח"כ חיפוש האם כולה - לביטחון.

זה הרעיון מאחורי מערכת ההתקשרות: סטרס מביא לצורך להתקרב לדמות התמיכה, שבילדות זו האם. הקרבה נותנת ביטחון ואז אפשר לצאת שוב ולשחק ולחקור את העולם.

מערכת ההתקשרות גורמת לנו לחפש את הקרבה של דמויות שנותנות לנו בד"כ ביטחון, ה- Attachment figures שלנו.

אבל המטרה היא לא הקרבה עצמה אלא הביטחון, להרגיע את הסטרס, לפוגג את המצוקה. הקרבה נותנת את הביטחון. אבל גם זה לא מדוייק: למעשה המטרה היותר גדולה היא לא הביטחון אלא להיות אדם אוטונומי וחופשי.

אלא שהתנאי כדי להיות אדם אוטונומי וחופשי זה קודם כל להיות בטוחים. כשאנחנו לא בטוחים המשאבים שלנו מופנים להגנה. רק אחרי שיש ביטחון אפשר להתרחק מה - Attachment figure ולהפנות את המשאבים במקום להגנה להרתפקאות, לחקירה של העולם, למשחק ולסקס. כשאנחנו בטוחים אנחנו יכולים להפנות משאבים למה שבא לנו. כלומר אנחנו חופשיים לבחור. לסיכום: בזמן מצוקה מערכת ההתקשרות דוחפת אותנו לחפש את דמות התמיכה ולהתקרב אליה, הקרבה לדמות התמיכה נותנת ביטחון שמרגיע את הסטרס ומאפשר לעזוב את דמות התמיכה ושוב ולצאת להרפתקאות.

לצערי אפשר לנצל את המערכת הזו: אם יוצרים חוויה של איום, של סטרס, זה גורם לרצון להתקרב למי שנתפש כ- Attachmnet figure על ידינו, כלומר למי שנותן ביטחון. אבל נעזוב את הניצול כדי להמשיך עם הסבר על המערכת. כאמור ההתקשרות (לחפש קרבה בזמן סטרס ממי שנתפש אצלנו כדמות תומכת) מחייבת שתהיה לבני אדם יכולת שמשלימה אותה ולא משאירה את הצורך בקרבה ללא מענה כלומר היכולת לטפל/האכפתיות - (Caregiving). עד כה כתבתי על מי שחווה את המצוקה כעת אכתוב על דמות התמיכה: המטפל. המטפל, צריך לענות על הצרכים כשיש צרכים (סטרס) ולא כשאין צרכים כדי לאפשר את השלב הבא של המטופל: החקירה העצמאית כשאין סטרס. כלומר לא פחות חשוב ממתן התמיכה חשוב לשחרר לאחר מכן. הילד לא אמור להיות 'דבוק' לרגל של אמא כל הזמן. היא צריכה להיות זמינה עבורו ואח"כ לתת לו ללכת. היא לא משתמשת בו כדי להרגע בעצמה. כפי שאת המילה "נתן" אפשר לקרוא מהסוף להתחלה גם הנותן מקבל. אכן, הנותן, התומך, מקבל מהתמיכה משמעות ומשמעות קריטית לתחושת האושר שלנו. אבל, התומך לא מקבל מכך תמיכה לסטרס שלו. בתפקיד התומך מקבלים מילוי של תפקיד התומך. זה נותן משמעות אבל זו לא תמיכה לסטרס של המטפל. למטפלים חשוב להכיר בכך. סביר שהתמיכה קשה נפשית גם למטפל, שמזדהה עם הסבל של הנתמך. אבל את התמיכה שלו הוא מקבל במקום אחר.

מי הן דמויות התמיכה? דמויות תמיכה מספקות חוף מבטחים בזמן מצוקה (בוא) ובסיס בטוח כדי לצאת להרפתקאות (לך) אחרי שהמצוקה שוככת. בקשר התפקידים מתחלפים: פעם אני בתפקיד הנתמך ופעם בתפקיד התומך (למשל עם הורים צעירים לעומת הורים זקנים, או בזמנים שונים בתוך זוגיות, ובאותו זמן אני יכול להיות תומך למישהו ונתמך ממישהו אחר). בד"כ התומך הוא הורה או בן זוג, אבל בכל מערכת יחסים היררכית המערכת הזו מתקיימת: בצבא, בעבודה, בטיפול וכו'. גם אלוהים וגם הקבוצה (היחידה בצבא/קבוצת הספורט/מעגל חברות) הן דמויות תמיכה. שוב, צריך לזכור שהמערכות האלו התפתחו כדי ליצור קשר אוהב. כשהתמיכה היא ממקום העבודה יש אפשרות לניצול כי אנחנו נשענים על מישהו שעוזר לנו לא מתוך אהבה אלא מתוך אינטרס עסקי. לכן כדאי לזכור: ההתקשרות שלנו למקום העבודה היא דרך מערכת שנועדה ליצור קשר עם דמות אוהבת שנותנת לנו ביטחון. פתולוגיה (בקצרה אחזור לזה בהמשך)

מערכת ההתקשרות והטיפול נמצאת אצל כולנו ואפילו במקרים מאוד פתולגים עדיין מוצאים שרידים שלה. אולם היא מושפעת ממאורעות החיים, כלומר מהסביבה. אסביר: למרבה הצער לא תמיד כשיש סטרס וצורך בקרבה דמויות ההתקשרות עונות על הצורך. כתוצאה יש למידה שהצורך לא נענה, שאני לא ראוי לאהבה, שאין על מי לסמוך, שהעולם מנוכר, שאין לתת אמון באחרים, שאני קורבן ו… יש שינוי בעיצוב של מערכת ההתקשרות. לדוגמא, במקרה הקיצוני של הזנחה הורית מוצאים שהילדים גדלים למבוגרים עם בעיית התקשרות. מילדים למבוגרים

לא רק אצל ילדים, גם אצל מבוגרים יש למידה מתוך חוויות החיים ושינוי. אמנם אחרי גיל ההתבגרות דפוסי ההתקשרות די יציבים אבל מאורעות משמעותיים כמו גם טיפולים (בתקווה) יוצרים שינוי. מאורע משמעותי יכול לשנות את האמונה בתועלת לחפש עזרה כדי לקבל ביטחון. זה יכול להיות שינוי לטוב ולרע. אגב, אצל מבוגרים דמויות ההתקשרות יכולות לפעול גם ללא נוכחות פיזית - הן עוברות הפנמה ומספיק לדמיין, או לראות תמונה שלהן למשל, כדי לקבל את הביטחון - ועדיין גם אצל מבוגרים נוכחות פיזית ויציבה נותנת תמיכה טובה יותר. כשאתם בסטרס ואין ממי לקבל תמיכה דמיינו את דמויות התמיכה שלכם. "וכפות ידי קטנות הן

אך הן לצידך" ככל שהנוכחות יותר פיזית התמיכה גדולה יותר: חיבוק, להחזיק את היד אלו הם ביטויים של תמיכה שאנחנו בנויים להיתמך איתם בשעת מצוקה.

לסיכום עד כאן: בסטרס אנחנו מחפשים ביטחון מדמויות התמיכה שלנו. חוויות ילדות ותכונות מולדות ביחד קובעות דפוס התקשרות שניתן - אבל לא בקלות - לשינוי בבוגר. אז מה הם דפוסי ההתקשרות?

ראיונות איתי

דפוסי התקשרות ומיניות

מבחינים בין 2 צירי התקשרות שלא תלויים זה בזה כשכל אחד מאיתנו נמצא איפשהו על הספקטרום בכל אחד מהם: ציר אחד, ציר החרדה - anxiety - אנשים שממוקמים גבוה בציר הזה (preoccupied) תקועים בשלב חיפוש העזרה. יש להם ראייה שלילית על עצמם. הנטייה שלהם היא להרגיש חוסר ביטחון וגם כשהדמות התומכת נמצאת איתם קשה להם להאמין שהיא תישאר או שהיא תעזור להם. לאנשים כאלה קשה לתמוך באחרים כי הם עסוקים בלחפש תמיכה לעצמם. הם מאופיינים בביטחון עצמי נמוך ולא יציב, בתלותיות בקשרים עם אחרים וברגישות גבוהה לדחייה. הם עסוקים בדאגה, בפחד שלא יאהבו אותם ומחפשים הגנה. בנוסף, מוצאים אצלם תקופות ארוכות של רגשות קשים: חרדה, דיכאון וכעס. בסוף זה יכול להביא לפתולוגיות.

הציר השני, ציר הנמנעות - avoidance - מי שנמצא גבוה בציר הזה (dismissing avoidant), מכחיש את הסטרס. "הכל טוב, אין בעייה". לכן הוא מדלג מעל חיפוש התמיכה (כי מבחינתו אין בעייה אז לא צריך תמיכה) וממשיך בפעילות. הכחשת הסטרס והצורך בעזרה נובעת מכך שיש לו ראייה שלילית על אנשים אחרים. טיפוס זה מאופיין כסוליסט, כשהוא רואה מישהו במצוקה הוא מתרחק, כי הוא מרוחק מהכאב שלו ושל אחרים. בנוסף הוא מאופיין בהסתמכות עצמית מוגזמת, חוסר ביטחון באחרים וניפוח של העצמי. גם במצב של סטרס מתמשך הוא ימנע מלקבל תמיכה ובסופו של דבר זה יתפוצץ. הרבה פעמים עם בעיות סומטיות.

מבחינה מינית בזוגיות, גברים ונשים עם התקשרות נמנעת נמנעים מקרבה גופנית. הם לא מחבקים או מחזיקים את היד כשהפרטנר במצוקה. לכן, הם פחות מתורגלים במגע ופחות מרגישים בנוח עם מגע. בנוסף יש להם פחות רגישות למצב הרגשי של בני הזוג. כצפוי, הפרטנרים שלהם פחות מרוצים מהסקס איתם וגם תדירות הסקס איתם פחותה וזה מפחית עוד מהסיפוק מהסקס בזוגיות.

גם הנמנעים וגם החרדתיים נוטים לשתלטנות ולמעורבות עודפת - גם כשאין צורך - בחיים של הפרטנרים שלהם. זה פוגע בביטחון העצמי של הפרטנרים שלהם כי הם מקבלים מסר ש"הם לא יכולים להסתדר לבד". בנוסף, השתלטנות מאופיינת גם בנוקשות - it's my way or no way - מה שמוריד מאפשרויות המשחק, חקירה ופנטזיה וגם זה גורם לפחות סיפוק מיני אצל הפרטנרים.

מאחר שהחרדתיות והנמנעות אלו שני צירים שלא תלויים זה בזה, ישנם אנשים ש'זוכים' להיות גבוה בשני הצירים עם סגנון התקשרות שהוא גם חרדתי וגם נמנע שנקרא גם התקשרות לא מאורגנת או fearful avoidant. הרבה פעמים זה תוצאה של ניצול מיני או אלימות מצד מי שאמור היה להיות דמויות הביטחון שלהם. הם לומדים לפחד מדמות הביטחון שלפעמים משרה ביטחון ולפעמים מנצלת. גם אובדן פתאומי של דמויות ההתקשרות יכול להביא ללמידה שאי אפשר לבטוח בדמות הביטחון.

רוב האנשים נמצאים - למרבה השמחה - נמוך יחסית בשני הצירים וסגנון ההתקשרות שלהם נקרא בטוח. מאחר שמדובר בספקטרום, גם מי שבסה"כ יש לו התקשרות בטוחה, בד"כ יש לו מקום להתקשרות עוד יותר בטוחה. התקשרות בטוחה יותר, תביא בין השאר - וכפי שכתבתי קודם - לעוד סיפוק מיני אצל הפרטנרים. כלומר, מי שתומך רגשית כשיש בכך צורך ולא כשאין צורך מעלה את ההתקשרות הבטוחה של בן/בת הזוג והוא עצמו יהנה בסופו של דבר מחיי מין מספקים יותר. לפעמים יש צדק בעולם!

למה זה חשוב?

לדפוסי ההתקשרות יש השפעה על איך אנחנו חווים אהבה, על התגובה שלנו לאירועים קשים, על הזוגיות והסיפוק המיני של הפרטנרים שלנו, על תפקוד אופטימלי בתחומים אחרים והבנת הדינמיקה הבין-אישית עוזרת לקבל בהירות בהרבה מצבים בחיים. אז נמשיך.

מה דפוס ההתקשרות שלי והקשר שלו לאהבה? מתברר שלמרות שאנשים חווים אהבה באופן בסיסי דומה, דפוסי ההתקשרות השונים צובעים את החוויה בצורה אחרת. איך דפוס ההתקשרות שלך משפיע על החוויה שלך? את החלק הבא לקחתי ממאמר קצת מיושן אבל משפיע, בעתיד אביא המשך עדכני יותר, אבל זה הבסיס. (המאמר Romantic Love Conceptualized as an Attachment Process 1987 Journal of Personality and Social Psychology).

קראו את שלושת התיאורים הבאים ובחרו איזה הכי מתאים לכם:

1. קל לי להתקרב לאנשים ואני מרגיש נוח להיות תלוי בהם או כשהם תלויים בי. רק לעיתים רחוקות אני דואג שיעזבו אותי או חושש שמישהו מתקרב אלי מידי.

2. במידת מה אני מרגיש לא נוח להיות קרוב לאחרים, קשה לי לבטוח באחרים במאה אחוז וקשה לי להיות תלוי באחרים. לעיתים קרובות פרטנרים רומנטיים רוצים יותר קרבה איתי ממה שנוח לי.

3. אנשים חוששים להתקרב אלי במידה שהייתי רוצה. לעיתים קרובות אני חושש שהפרטנר/ית שלי לא באמת אוהבים אותי או לא שהם לא רוצים להישאר איתי. אני רוצה להתאחד לגמרי עם הפרטנר/ית שלי והתשוקה הזו לפעמים מפחידה אנשים.

בערך חצי מהאנשים בוחרים את הדפוס הראשון, הבטוח, מתברר שאנשים אלה חווים אהבה כמשהו שמח, חברי ועם אמון. הם מוכנים לקבל ולתמוך בפרטנר שלהם למרות מגרעותיו. בממוצע היחסים המשמעותיים שלהם אורכים כ 10 שנים (זה ניראה מעט אבל זה לא היה מעט מכיוון שממוצע הגיל בכל הקבוצות היה 36). הם מדווחים על עוצמת אהבה שעולה ויורדת לאורך השנים ובעליות יכולה להגיע לגבהים של ההתחלה. כרבע מהאנשים בוחרים בדפוס השני, הנמנע. אצלם בולט שהאהבה מאופיינת בעליות ומורדות רגשיים, בקנאה ובפחד מאינטימיות והיחסים שלהם אורכים בממוצע 6 שנים. מבחינתם, תחושת 'הראש בעננים' (head-over-heels) לא קיימת במציאות, האהבה בד"כ דועכת עם הזמן וקשה להם להתאהב. אצל הרבע הנותר, החרד, האהבה מערבת אובססיביות, כמיהה לאיחוד ולהדדיות, עליות ומורדות רגשיים, קינאה ומשיכה מינית קיצונית והיחסים שלהם בממוצע אורכים 5 שנים. קל להם להתאהב אבל קשה להם להרגיש שהם מצאו אהבת אמת. החרדים הנמנעים, אלו שיש להם ניקוד גבוה בשני הצירים, הם תוספת מאוחרת למודל והם כ- 5% מהאוכלוסייה. (זכרו שלמעשה זה ספקטרום ולא שחור או לבן ולכן זה לא הכי מדוייק. אולי גם אתם יכולים לראות שאתם מזדהים עם הדפוס שבחרתם ב 80% ועם דפוס אחר ב 30%).

לקורס

דפוסי התקשרות וטראומות (הבטחתי לחזור לפתולוגיה) אותה חוויה קשה גורמת לאדם אחד טראומה ואדם אחר בסופו של דבר ממשיך בחייו כרגיל. למה זה? אחת הסיבות היא שהתקשרות בטוחה נותנת עמידות מפני טראומות. אדם עם התקשרות בטוחה, מכיר בסטרס שלו ומחפש תמיכה (לעומת הנמנע), הוא לא צריך לחפש אלא יודע לאן לפנות (לעומת החרד) כדי להיתמך (בן-זוג, חבר, מטפל, אלוהים וכו).

אנשים עם התקשרות לא בטוחה יכולים למצוא מפלט בסמים שמרגיעים ונותנים להם הרגשה טובה. אבל שלא כמו דמות תומכת - שנותנת גם את התמיכה (בוא) וגם משחררת לאחר מכן (לך) - הסמים מביאים רק את ה"בוא". לכן סכנת ההתמכרות אצל בעלי ההתקשרות הלא בטוחה גבוהה יותר, כי לעומת אנשים אחרים שלוקחים את הסם להנאה אלו עם התקשרות לא בטוחה מחפשים בסם תמיכה למצוקה שלהם ולא הנאה כתוספת לפנאי. הסם אמנם נותן תמיכה אבל לא משחרר. באופן דומה, נמצא שאנשים וחולדות שהחיים שלהם דלים באינטרקציות חברתיות ובעיניין (יש להם פחות תמיכה) מתמכרים הרבה יותר לסמים מאשר אלו שהחיים שלהם מרובי אינטרקציות חברתיות ועיניין.

כצפוי, מוצאים שסגנון התקשרות לא בטוח נפוץ יותר אצל אנשים עם תסמונת פוסט טראומתית (PTSD). חשוב להכיר את זה כי אפשר להוריד את הסיכוי להתפתחות טראומה לפחות אצל אנשים עם התקשרות חרדתית: ככל שהם מקבלים יותר תמיכה ואפילו אם חד פעמית - או ככל שמדגישים ושמים יותר פוקוס על דמויות ההתקשרות תוך כדי תקופה קשה (למשל תוך כדי מלחמה) - יש פחות תסמינים פוסט-טראומטיים לאחר מכן. זה עוזר רק לאנשים עם התקשרות חרדתית. תמיכה חד פעמית לא משנה לאנשים עם התקשרות בטוחה או נמנעת ובטח שלא עוזר לאנשים שכבר יש להם PTSD.

כשקורה אירוע קשה ואין תמיכה לסטרס, אצל הטיפוס החרדתי החרדה תתחזק ותתפתח אזעקה הישרדותית קבועה ואצל הטיפוס הנמנע ההימנעות תתחזק.

גם אצל אנשים שכבר התפתחה אצלם תסמונת פוסט-טראומטית יש חיפוש של דמויות תמיכה. חושבים שאם הם מחפשים אז יש סיבה לחיפוש שלהם: יש אפשרות לבנות להם חוויה מתקנת. במילים אחרות, למרות שתמיכה חד-פעמית לא עוזרת להם במצבי סטרס, תמיכה ממושכת מצד דמויות התמיכה שלהם כן יכולה ליצור שינוי ולייצר אצלם חווית ביטחון ושינוי באמונה שלהם על אנשים אחרים. בנוסף, המטפל צריך לזכור שהאנשים האלו נמצאים באופן כרוני בהרגשת בדידות, חוסר מוצא ודחייה.

דמות של התקשרות בטוחה משפרת תפקוד קוגנטיבי

יש הרבה עדויות שמראות עד כמה דמות תומכת - ואצל מבוגרים אפילו רק להביט בתמונה שלה - עוזרת לתפקוד: בבדיקות שמיעה כשאנשים מסתכלים בתמונה של דמות שהם סומכים עליה הם שומעים יותר טוב לעומת אם הם מסתכלים בתמונה של מישהו שהם לא מכירים(!). ילדים, מגיעים לתוצאות טובות יותר במשחק כשההורים צופים בהם לעומת אם ההורים באותו מקום אבל מסתכלים בטלפון. כשאנשים רואים תמונה של גבעה ושואלים אותם עד כמה הגבעה תלולה מוצאים - בלי קשר לתיאוריית ההתקשרות - שככל שהם יותר עייפים הם אומרים שהגבעה יותר תלולה. אבל אם הם עייפים ורואים תמונה של דמות התמיכה שלהם פתאום הגבעה ניראית להם פחות תלולה. גם בסוף מסלול קרבי, כשהחיילים כמעט באפיסת כוחות המשפחות (דמויות התמיכה) מצטרפות אליהם לקילומטר האחרון במסע שפתאום נהייה הרבה יותר קל.

איך זה קורה? ההנחה היא שהביטחון מאפשר למוח להיות ממוקד יותר במשימה ולא להתפזר לפעילויות אחרות. לכן, כשמאבדים דמות תמיכה (או את תחושת הביטחון) סביר מאוד שהתפקוד הקוגנטיבי ייפגע.

טיפה על הביולוגיה

תיאוריית ההתקשרות צמחה בפסיכולוגיה והקישור שלה לביולוגיה עדיין בהתהוות. הדוגמה הברורה ביותר: נברנים. נברנים הם מכרסמים שנראים כמו עכברים. חלק ממיני הנברנים הם מונוגמים - כלומר הם יוצרים קשר ארוך טווח: הם מגדלים את הצאצאים ביחד, נשארים צמודים זה לזה, תומכים זה בזה בעת משבר ואם אחד מהם נעלם השני בדיכאון. כלומר הם נקשרים זה לזה ומתאימים למחקר על התקשרות. אצל נברנים מונוגמים אבל עם גנטיקה שגורמת לנטייה לא ליצור קשר ארוך טווח ובנוסף הזנחה הורית מוצאים שכשהם בוגרים הם לא יוצרים קשר ארוך טווח. כלומר הגנטיקה יחד עם מציאות החיים -אבל לא כל אחת לחוד - מעצבות את יכולת ההתקשרות. בנברנים, ניחשו שזה קורה דרך חומרים בשם אוקסיטוצין ווזופרסין וזה התברר כניחוש נכון. מאורעות החיים משנים את כמות הקולטנים לחומרים האלו במוח. אצל נברנים ממין אחר שאינם מונוגמים יש פחות מהקולטנים לוזופרסין ןלאוקסיטוצין באזורים מסויימים במוח ואם בעזרת הנדסה גנטית גורמים להם ליצר את הקולטנים הם הופכים למונוגמים. זה רק קצה המזלג מהמחקר הביולוגי על התקשרות. בעקבות ההצלחה של המחקר בנברנים התבצע לאחרונה מחקר בזן עכברים יוצא דופן (העכבר של קליפורניה) שבניגוד לשאר העכברים הם מונוגמים. מטרת המחקר הייתה למצוא - בשיטות הכי מודרניות - את הבסיס הביולוגי של ההתקשרות והפעם בלי ניחושים אולם זה כבר יהיה בפוסט אחר. יש גם סריקות פעילות מוח בבני אדם בהקשר של תיאוריית ההתקשרות ובאופן כללי יש אלפי מאמרים בנושא הזה כך שאני לא יכול להקיף הכל הפעם.

ביקורת על תיאוריית ההתקשרות

1. התיאוריה שמה את האחריות על ההתנהגות שלנו כבוגרים על דמויות התמיכה מהילדות ובזה מורידה מאיתנו אחריות ויכולה לעודד קורבנות. כמו תמיד יש use ויש abuse.

2. כדי להיות הורים 'טובים' ולתמוך בילדים הורים נמנעים מיצירת גבולות.

3. התקשרות בטוחה יוצרת אנשים חברתיים אבל גם צייתנים.

4. המנגנון הביולוגי ברמת המוח ברובו לא ידוע

נקודות לזכור

• גם מבוגרים, בשעת מצוקה זקוקים לדמויות התמיכה. במקרה שהן אינן זמינות מבוגרים יכולים לדמיין אותן.

• כשמישהו שאתם עבורו דמות תמיכה נמצא במצוקה, הנוכחות שלכם ומגע חשובים לו.

• ביטחון הוא הצורך היסודי. אנשים שמקנים תחושת ביטחון נתפשים כדמויות תמיכה. לכן פוליטיקאים רוצים להיות 'מר ביטחון' וזה יפעל הכי טוב על מי שבמצוקה. אותו דבר קורה בכל קבוצה: מי שמקרין הכי הרבה ביטחון יהיה דמות תמיכה וזה יבוא לידי ביטוי בזמן של סטרס.

• אמונה עונה על הצורך בביטחון.

• התפקוד הקוגנטיבי משתפר כשמרגישים בטוחים ואובדן של דמות תמיכה צפוי לגרום לירידה בתפקוד.

• יותר מכסף, מה שנותן לנו ביטחון אלו קשרים חברתיים משמעותיים עם אנשים שאנחנו יודעים שנוכל לקבל מהם תמיכה.

מעניין אתכם? גם אותי! הרשמו עכשיו! לקורס מין מוח שכזה או להרצאה הקרובה

לקורס הקרוב

מין מוח שכזה - דף הבית

פוסטים נוספים בבלוג

גם אני לא יודע הכל ואשמח לקבל הערות, הארות ועידכונים!

מקורות

1. הרצאות ביו טיוב של פרופ' מריו מיקולינסר זוכה פרס אמ"ת, סגן נשיא הבין-תחומי וראש המחלקה לפסיכולוגיה בבר-אילן: התקשרות ופסיכופתולגיה https://www.youtube.com/watch?v=XdAHkxTDEgQ התקשרות וטראומה https://www.issep.org/board-of-directors/mario-mikulincer

מבט התקשרותי לפיתוח מנהלים- https://www.youtube.com/watch?v=qtr9gq7rAAY

2. שיפור ביצועים בנוכחות דמות הביטחון

שמיעה טובה יותר כשמרגישים בטוחים https://journals.sagepub.com/doi/abs/10.1177/09567976211042008

ביצועים טובים יותר כשההורים צופים ומתעניינים https://psycnet.apa.org/record/2016-28448-005

שיפוט שיפוע https://www.researchgate.net/publication/222394512_Social_Support_and_the_Perception_of_Geographical_Slant

3. הקשר בין תאוריית ההתקשרות לטראומות ומניעת טראומות https://psycnet.apa.org/record/2006-05154-004

4. כתבה קלילה ונחמדה במאקו על זוגיות וצורת ההתקשרות

https://www.mako.co.il/home-family-relationship/couples/Article-c0bf268cd314031006.htm

5. מיניות וצורת התקשרות מחקר על זוגות

Sexuality examined through the lens of attachment theory: Attachment, caregiving, and sexual satisfaction (2014)

6. חווית האהבה ודפוס התקשרות:

1. Romantic Love Conceptualized as an Attachment Process (1987)

2. Evolved to be connected: the dynamics of attachment and sex over the course of romantic relationships (2019)

By Gurit Birnbaum מהבין-תחומי

7. חיים משעממים ללא אינטרקציות חברתיות מעלים סיכון להתמכרות

* Environmental enrichment decreases intravenous self-administration of amphetamine in female and male rats (2001) * Reversal of cocaine addiction by environmental enrichment (2008) PNAS

8. התמונה מ Wayhomestudio Freepik

בונוס למי שהגיע לפה -- דוגמאות, מעין בחן את עצמך

1. קיבלת בשורה קשה ומטלטלת. האם יש לך למי לפנות?

א. אני לא מקבל בשורות כאלה (הכחשה של סטרס, גישה נמנעת).

ב. אין מי שיוכל להבין אותי ולעזור לי (חוסר אמון באחרים, גישה נמנעת).

ג. אין מי שירצה לעזור לי כי אין לי מה לתת בחזרה (חוסר ערך עצמי, גישה חרדתית).

ד. אין, לצערי סה"כ אני לבד (הרגשת בדידות מאפיינת גישה חרדתית).

ה. כן, יש. (גישה בטוחה, יודע מאיפה לקבל עזרה ובטוח שיקבל).

2. בארוחת ערב, בן או בת הזוג שלך יושב מולך ומקבל בשורה קשה.

א. בעסה, אבל אין לי מה לעשות עם זה. הם כבר מבוגרים ויסתדרו (גישה נמנעת שיוצרת חוסר נוכחות כמטפל).

ב. נשמע מבאס אבל הם לא אמרו שהם במצוקה (חוסר רגישות כמטפל)

ג. אחרי האוכל אתן להם חיבוק, אם לא אשכח מזה. (כנ"ל אבל פחות).

ד. אקום אליהם ואתן להם חיבוק או יד על הכתף ואוודא שהם יודעים שאני שם בשבילם (גישה תומכת).

ה. אגיד להם (שוב) מה הם צריכים לעשות, למה זה קרה (לא הקשיבו לי) אדרבן אותם לפעולה גם אם הם רוצים לעשות פעולה אחרת. זה לטובתם. (גישה שתלטנית כמטפל).